תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה 

אדם נפגע בתאונת דרכים.

הנפגע זכאי לפיצויים מחברת הביטוח שביטחה בביטוח חובה את הרכב בו נפגע. אם היה הולך רגל - מחברת הביטוח של הרכב שפגע בו.

אם התאונה ארעה במהלך העבודה, בדרך למקום העבודה, או בדרך חזרה ממקום העבודה, זכאי הנפגע לתבוע הן פיצויים ממבטחת הרכב בביטוח חובה והן גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי.

אולם עובדה זו, שהנפגע זכאי לפיצויים משני גופים, אין בה כל יתרון לנפגע. רק כאב ראש. הנפגע חייב להביא את תביעתו בפני שני הגופים ולהתמודד עמם. הוא לא זוכה בכפל פיצויים. שווי הגמלאות שהמוסד מעניק, מנוכה מהפיצויים המשולמים על ידי מבטחת החובה. לעיתים תביעת העובד ממבטחת הרכב נבלעת בתגמולי המוסד ואז יוצא שהנפגע ניהל הליכי סרק בבית המשפט.

לא זו אף זו: לעיתים, מעורבות המוסד מכשילה או פוגעת בתביעת הפיצויים של הנפגע ממבטחת החובה.

כך במקרה שתאונת הדרכים הותירה בעובד נכות צמיתה. שיעור נכות של חמישה אחוז ויותר לגבי תאונות שאירעו עד 1.4.06, ותשעה אחוז ויותר לגבי תאונות שאירעו לאחר מכן, מקנה גמלת נכות מהמוסד. עובד הסבור שתאונת הדרכים הותירה בו נכות, רשאי אם כן להגיש למוסד תביעה לקביעת דרגת נכות. אלא שכאן טמון מוקש לא קטן. גובה הנכות שמעניק המוסד מחייב, על פי רישת סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים את העובד גם בתביעתו מול מבטחת החובה. מאחר ורופאי המוסד ידועים בידם הקפוצה, העובד עלול למצוא עצמו עם נכות נמוכה המשליכה על תביעתו נגד מבטחת החובה. לכן, במקרים רבים, הנפגעים מעדיפים להגיש את תביעת הנכות למוסד, רק לאחר שמומחה בית המשפט, בתביעה המוגשת נגד מבטחת החובה, נותן את חוות דעתו.

אורן איצקוביץ לא ידע זאת כנראה. איצקוביץ נפגע בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. הוא הקדים והגיש תביעת נכות לביטוח הלאומי. וועדה רפואית של המוסד קבעה לו נכות צמיתה של 10%.

מבטחת החובה, חברת הביטוח כלל, קפצה על המציאה וביקשה כי הפיצויים המגיעים לאיצקוביץ מהתאונה יתבססו על אותם 10% נכות. כפי שאמרנו, כך קובעת רישת סעיף 6ב לחוק.

אלא שלסעיף 6ב לחוק יש גם סיפא. שם נאמר כי בית המשפט יהיה רשאי להתיר לנפגע או לחברת הביטוח להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד, "אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

בתי המשפט אינם ממהרים להתיר הבאת ראיות לסתור. ואכן השופטת תמר נתנאל שרון, מבית משפט השלום בחיפה, שדנה בתביעתו של איצקוביץ, סירבה להתיר לו להביא ראיות לסתור.

איצקוביץ לא ויתר וערער לבית המשפט המחוזי בחיפה.

השופטת שולמית וסרקרוג קיבלה את הערעור. מתוך המסמכים הרפואיים שתיעדו את הטיפול באיצקוביץ, קובעת השופטת, עולה בבירור כי הוא סובל מבעיות אורטופדיות בעמוד שדרה צווארי וגבי.

מתוך פרוטוקול הוועדה הרפואית של המוסד, ממשיכה השופטת, עולה כי תלונותיו של איצקוביץ בתחום האורטופדי לא נבדקו, הגם שאורטופד ישב בוועדה. השופטת לא מצאה בפרוטוקול הוועדה כל אמירה לגבי תלונות אלה. השופטת לא הייתה מוכנה לקבל את טענת המוסד כי עצם העובדה שישב בוועדה אורתופד "מעידה בהכרח כי אכן נעשתה בדיקה אורטופדית מקיפה".

הכלל הוא, מבהירה השופטת, שכאשר קיימת ראשית ראיה לקיומה של פגיעה ותלונות בקשר לכך באו לאחר התאונה, הרי שיש מקום לברר את טענת הנפגע. שאם לא כן יהיה בכך משום "סגירת דלת" בפני הנפגע, באופן שלא יוכל עוד להוכיח קיומה של הפגיעה כנכות שנטענת כקשורה לאותה תאונה.

בנסיבות אלה, פסקה השופטת וסרקרוג, יש מקום למתן היתר להבאת ראיות לסתור והורתה לשופטת תמר נתנאל שרון למנות מומחה בתחום האורטופדי.

מסמך 595